עבדול ע'פאר ח'אן
 | |||
| צילום משנות ה-40 | |||
| לידה |
6 בפברואר 1890 Hashtnagar, פקיסטן  | ||
|---|---|---|---|
| פטירה |
20 בינואר 1988 (בגיל 97) פשאוור | ||
| מדינה |
 הודו | ||
| מקום קבורה |
ג'לאלאבאד | ||
| השכלה |
אוניברסיטת אליגרה המוסלמית | ||
| בן או בת זוג |
Meharqanda Kinankhel (1912–ערך בלתי־ידוע) Nambata Kinankhel | ||
| |||
| פרסים והוקרה | |||
| |||
  | |||
עבדול ע'פאר ח'אן (בפשטו: عبدالغفار خان' בהינדי: ख़ान अब्दुल ग़फ़्फ़ार ख़ान; 6 בפברואר 1890 – 20 בינואר 1988) אשר נודע גם בכינוי באצ'ה חאן (מלך חאן), היה פעיל עצמאות פשטוני נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי בהודו. הוא היה מנהיג פוליטי ורוחני הידוע בהתנגדותו הבלתי אלימה ובתמיכתו בפציפיזם. הוא היה מוסלמי אדוק ודוגל באחדות ההינדו - מוסלמית בתת-היבשת ההודית. בשל האידאולוגיות הדומות שלו וידידותו הקרובה עם מהטמה גנדי, זכה ע'פאר ח'אן לכינוי סרהאדי גנדי (בהינדית: सरहदी गांधी, מואר בשם "גבול גאנדי") על ידי מקורבו האמיר צ'אנד בומבוואל. בשנת 1929 ייסד ע'פאר ח'אן את חודאי חידמטגר, תנועת התנגדות לא-אלימה אנטי-קולוניאלית. ההצלחה והפופולריות של החודאי ח'ידמטגר בקרב העם ההודי גרמו בסופו של דבר לממשלה הקולוניאלית לפתוח בפעולות רבות נגד חאן ותומכיו; החודאי חידמטגר חווה כמה מהדיכוי החמור ביותר של כל תנועת העצמאות ההודית כולה.
עבדול ולי ח'אן הוא בנו.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ע'פאר ח'אן התיידד עם גנדי, חלוץ אי הציות האזרחי ההמוני הלא אלים בהודו. לשניים הייתה הערצה עמוקה זה כלפי זה ועבדו יחד בשיתוף פעולה הדוק עד 1947. תנועת חודאי חידמאטגר (Khudai Khidmatgar) (משרתים של אלוהים) פעלה יחד עם הקונגרס הלאומי ההודי, הארגון הלאומי המוביל הנלחם לעצמאות, שבאצ'ה חאן היה חבר בכיר ומוערך בו. בכמה הזדמנויות כשנדמה היה שהקונגרס לא מסכים עם גנדי בעניין המדיניות, באצ'ה חאן נשאר בעל בריתו האמיץ ביותר. בשנת 1931 הקונגרס הציע לו את נשיאות המפלגה, אך הוא סירב. הוא נשאר חבר בוועד הפועל של הקונגרס במשך שנים רבות, והתפטר רק ב-1939 בגלל חילוקי הדעות שלו עם מדיניות המלחמה של המפלגה. הוא הצטרף מחדש למפלגת הקונגרס כאשר מדיניות המלחמה תוקנה.
חאן התנגד נחרצות לחלוקת הודו.[1][2][3] הואשם כאנטי-מוסלמי על ידי כמה פוליטיקאים, ע'פאר ח'אן הותקף פיזית ב-1946, מה שהוביל לאשפוזו בפשאוור.[4] ב-21 ביוני 1947, בבאנו, נערכה אספת מנהיגים (ג'ירגה (אנ') בה השתתפו ע'פאר ח'אן, מנהיגי תנועת חודאי חידמאטגר, חברי האספה המחוזית, מירזאלי חאן (פאקיר מאיפי) וראשי שבטים נוספים, שבעה שבועות בלבד לפני החלוקה. האספה הכריזה על החלטת באנו, שדרשה לתת לפשטונים להקים מדינה עצמאית בשם פשטוניסטן המרכיבה את כל השטחים הפשטונים של הודו הבריטית, במקום להצטרף להודו או לפקיסטן. עם זאת, הראג' הבריטי סירב להיענות לדרישת החלטה זו.[5]
מפלגת הקונגרס סירבה לפשרות אחרונות כדי למנוע את החלוקה, כמו תוכנית משימת הממשלה והצעתו של גנדי להציע את תפקיד ראש הממשלה לג'ינה. כתוצאה מכך, ע'פאר ח'אן וחסידיו חשו תחושה של בגידה מצד פקיסטן והודו. המילים האחרונות של באצ'ה חאן לגאנדי ולבעלי בריתו לשעבר במפלגת הקונגרס היו: "זרקת אותנו לזאבים."[6]
כאשר נערך משאל העם במחוז הגבול הצפון-מערבי ב-1947 בנוגע להצטרפות לפקיסטן, החרימו באצ'ה חאן, החודאי חידמאטגר, השר הראשי דאז ד"ר חאן סאהיב (אנ') ומפלגת הקונגרס הלאומי ההודי את משאל העם. היו שטענו שעל חלק מהאוכלוסייה נאסר להצביע.
באצ'ה חאן נשבע את שבועת הנאמנות לאומה החדשה של פקיסטן ב-23 בפברואר 1948 במושב הראשון של האספה המכוננת של פקיסטן.[7][8]
הוא הבטיח תמיכה מלאה בממשלה וניסה להתפייס עם מייסד המדינה החדשה מוחמד עלי ג'ינה. פתיחות ראשוניות הובילו לפגישה מוצלחת בקראצ'י, אולם פגישת המשך במטה חודאי חידמטגר מעולם לא התממשה, לכאורה בשל תפקידו של שר ראש ח'יבר-פאחטונקווה, עבדול קאיום חאן קשמירי, שהזהיר את ג'ינה שבאצ'ה חאן זומם את חיסולו.[9][10]
בעקבות זאת, באצ'ה חאן הקים את מפלגת האופוזיציה הלאומית הראשונה של פקיסטן, ב-8 במאי 1948, מפלגת אזאד פקיסטן. המפלגה התחייבה למלא תפקיד של אופוזיציה בונה ותהיה לא קהילתית בפילוסופיה שלה. עם זאת, החשדות לנאמנותו נמשכו ותחת הממשלה הפקיסטנית החדשה, באצ'ה חאן הוכנס למעצר בית ללא אישום מ-1948 עד 1954. שוחרר מהכלא, הוא נשא שוב נאום על בימת האספה המכוננת, הפעם גינה את הטבח מתומכיו בבברה.[11]
הוא נעצר מספר פעמים בין סוף 1948 וב-1956 בשל התנגדותו לתוכנית היחידה האחת (One Unit Scheme).[12] הממשלה ניסתה בשנת 1958 להתפייס עמו והציעה לו משרד בממשלה, לאחר רצח אחיו, אולם הוא סירב. הוא נשאר בכלא עד 1957 רק כדי להיעצר מחדש ב-1958 עד שמחלה ב-1964 אפשרה את שחרורו.[13]
בשנת 1962 זכה באצ'ה חאן בתואר "אסיר השנה של אמנסטי אינטרנשיונל". בהצהרה של אמנסטי לגביו נאמר, "הדוגמה שלו מסמלת את סבלם של למעלה ממיליון אנשים בכל רחבי העולם שהם אסירי מצפון". בספטמבר 1964, הרשויות הפקיסטניות אפשרו לו לצאת לטיפול בבריטניה. במהלך החורף, הרופא המליץ לו לנסוע לארצות הברית. לאחר מכן הוא יצא לגלות לאפגניסטן, הוא חזר מהגלות בדצמבר 1972 לתמיכה עממית, בעקבות הקמת ממשלת מחוז לאומית של מפלגת אוואמי במחוז צפון מערב גבול ובאלוצ'יסטן.
הוא נעצר על ידי ממשלתו של ראש הממשלה זולפיקאר עלי בהוטו במולטאן בנובמבר 1973 ותיאר את ממשלת בהוטו כ"הסוג הגרוע ביותר של דיקטטורה".
ב-1984, תוך שהוא נסוג יותר ויותר מהפוליטיקה, הוא היה מועמד לפרס נובל לשלום.[14] הוא ביקר בהודו והשתתף בחגיגות המאה של הקונגרס הלאומי ההודי ב-1985; הוא זכה בפרס ג'ווהרלל נהרו להבנה בינלאומית ב-1967[15] ולאחר מכן בבהרט רטנה, הפרס האזרחי הגבוה ביותר בהודו, ב-1987.[16]
באצ'ה חאן מת בפשוואר במעצר בית בשנת 1988 מסיבוכים של שבץ מוחי ונקבר בביתו בג'לאלבאד, אפגניסטן.[17] למעלה מ-200,000 אבלים השתתפו בהלווייתו, כולל נשיא אפגניסטן מוחמד נג'יבוללה. ראש ממשלת הודו דאז, רג'יב גנדי, נסע לפשאוואר, כדי לחלוק כבוד לבאצ'ה חאן למרות העובדה שהגנרל זיא אל-חק ניסה לעכב את נוכחותו בנימוק של סיבות ביטחוניות. בנוסף, ממשלת הודו הכריזה על תקופת אבל של חמישה ימים לכבודו.[16] למרות שהוא נכלא ונרדף שוב ושוב, עשרות אלפי אבלים השתתפו בהלווייתו, שתוארה על ידי פרשן אחד כשירה של שלום, הנושאת מסר של אהבה מהפשטונים ממזרח לח'יבר לאלה שבמערב,[9] צועדים דרך מעבר ח'ייבר ההיסטורי מפשוואר לג'לאלבאד. צעדה סמלית זו תוכננה על ידי באצ'ה חאן, כדי להדגים בחיוב את חלומו על איחוד פשטוני וכדי לעזור לחלום זה להתקיים לאחר מותו.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- עבדול ע'פאר ח'אן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Abdul Ghaffar Khan". Encyclopædia Britannica. נבדק ב-24 בספטמבר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Abdul Ghaffar Khan". I Love India. נבדק ב-24 בספטמבר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Qasmi, Ali Usman; Robb, Megan Eaton (2017). Muslims against the Muslim League: Critiques of the Idea of Pakistan (באנגלית). Cambridge University Press. p. 2. ISBN 978-1108621236.
- ^ Abdul Ghaffar Khan, 98, a Follower of Gandhi Published: 21 January 1988. The New York Times.
- ^ H Johnson, Thomas; Zellen, Barry (2014). Culture, Conflict, and Counterinsurgency. Stanford University Press. p. 154. ISBN 978-0804789219.
- ^ "Partition and Military Succession Documents from the U.S. National Archives".
- ^ Shah, Sayed Wiqar Ali. "Abdul Ghaffar Khan" (PDF). Baacha Khan Trust. אורכב מ-המקור (PDF) ב-25 במרץ 2018. נבדק ב-10 ביולי 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Christophe Jaffrelot (2015). The Pakistan Paradox: Instability and Resilience. Oxford University Press. p. 153. ISBN 978-0-19-023518-5.
- ^ 1 2 Korejo, M.S. (1993) The Frontier Gandhi, his place in history. Karachi : Oxford University Press.
- ^ Azad, Abul Kalam (2005) [First published 1959]. India Wins Freedom: An Autobiographical Narrative. New Delhi: Orient Longman. pp. 213–214. ISBN 81-250-0514-5.
- ^ Syed Minhajul Hassan,(1998) Babra Firing Incident: 12 August 1948, Peshawar: University of Peshawar.
- ^ Abdul Ghaffar Khan(1958) Pashtun Aw Yoo Unit. Peshawar.
- ^ "Pakistan: The Frontier Gandhi" (18 January 1954). Time.
- ^ McKibben, William (24 בספטמבר 1984). "The Talk of the Town: Notes and Comments". The New Yorker: 39–40.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "List of the recipients of the Jawaharlal Nehru Award". ICCR website. אורכב מ-המקור ב-1 בספטמבר 2013. נבדק ב-13 בנובמבר 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 1 2 Abdul Ghaffar Khan, 98, a Follower of Gandhi (21 January 1988) The New York Times. Retrieved 21 January 2008
- ^ "Abdul Ghaffar Khan, Fought at Bacha Khan Funeral, 1988 Against British Rule in India, Dead At 98". Associated Press. 20 בינואר 1988. נבדק ב-10 ביולי 2021.
{{cite web}}: (עזרה)